רן,
בן דודי היקר, האהוב והיחיד והמיוחד. כל אדם הוא יחיד ומיוחד, אבל יסכימו איתי פה כולם שאתה מיוחד באופן באמת מיוחד. שהייחודיות שבך היא משהו שאי אפשר לפספס כבר במבט ראשון ובטח כשמכירים אותך.
לפני קצת פחות משלושים שנה עמדנו רבים מאיתנו שעומדים פה היום, בבית הקברות בבארי וקברנו את אימא שלך.
אני זוכרת שהבטתי בך בוכה על הקבר ונשברתי. היית אז בשנת שירות ואני רק שנה מתחתיך ועדיין כל כך ילדה ולכן לא הבנתי איך אתה, שגם אתה עוד ילד, אמור לעבור את החיים האלה בלי אבא ובלי אימא.
אבל אתה עברת אותם כמו שרק אתה יודע.
עם הרסטות והלב הענק והנתינה האינסופית והחיוך הכנה שמכווץ את עיני הטוב והאור והשמחה שלך, שרק בחריצים בצדדים אפשר להבחין גם בעצב שהחיים ובעיקר המתים חרצו בך.
אתה גמעת את העולם וטיילת במקומות מדהימים והכרת המון אנשים יפים ואוהבי אדם כמוך. אבל בסוף לא משנה כמה יפה המקום שהיית בו, תמיד חזרת אל המקום שאליו היית שייך – לקיבוץ שלך – לבארי. ליד לילך, אחותך, הסלע היציב שלך.
ובבארי הקמת משפחה עם גלית שכבשה את ליבך ונולדו שלוש הבנות היפהפיות והמתוקות שלך שכל כך כל כך אהבת.
שיחת הטלפון האחרונה שלי איתך הייתה לפני שנסעת עם הבנות לאילת ורצית לדעת אם מזג האוויר יתאים לפארק המים. לא ממש הייתה לי תשובה והמשכנו עוד לשיחה ארוכה של עדכונים. כמה טובה הייתה המציאות אז כשמזג האוויר הוא מה שהטריד אותנו וכמה רחוק זה נראה היום.
ביום שבת הנורא, לפני שלושה עשר ימים בבוקר, כתבתי לך "רן, אנחנו דואגים. עדכן מה איתך". ואתה לא ענית. ניסיתי גם להתקשר אבל לא ענית. במשך יומיים חיפשנו אותך בתקווה שרק הטלפון נפל ונאבד, אבל אתה עוד כאן איפשהו. התקווה הלכה והתמעטה עד להודעה שקרעה את נפשנו, שאתה אינך.
בשם כל המשפחה מכל הצדדים שהתאגדה וחיפשה אותך, אני רוצה להגיד לך שלום ושאנחנו מקווים שלא סבלת ושלא פחדת לאורך זמן.
וכמו הילדה שהתבוננה בך אז לפני כמעט שלושים שנה, אני מעדיפה לאמץ גם היום מחשבה קצת ילדותית ולדמיין שיש שם למעלה איזו קנטה גדולה כזו וצבעונית שבה פוגשים את כל אלו שכבר לא פה. ושאתה נתת חיבוק ענק וחם, כמו שאתה יודע, לאמא שלך ולאבא שלך, ולסבא ולסבתא משני הצדדים ולדודים שלך, אילן ושמואל - אבא שלי. ואחרי שהתחבקתם והתרגשתם ובכיתם וקשקשתם, אמרת להם שאתה רגע הולך לרקוד עוד קצת במסיבה ההיא, שלא הספיקה להסתיים, ביחד עם כל האנשים היפים שנמצאים שם למעלה איתך. והלוואי שאתם עושים שם קרחנה וכיף ושמח בדיוק כמו שאהבת.
ולסיום, אני מייחלת שלא ירחק היום ונוכל כולנו לשוב ולהיפגש ולקבור אותך במקום שאליו תמיד חזרת ושאליו אתה שייך – בקיבוץ שלך - בבארי.
ובינתיים היה שלום, בן דוד, אנחנו נתגעגע.